1. התובע מבקש לחייב את הנתבעת לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מפעילות משטרתית, אשר במסגרתה נעצר ושוחרר לאחר שעות ספורות, בהעדר ראיות מספיקות לביצוע עבירה.
2. על פי כתב התביעה, ביום 28/12/2009 בשעות הלילה המאוחרות, עת שהה התובע על שפת הים ואכל, רץ אליו נער בן 17, אשר לבש בגדים אזרחיים, חטף מידיו את האוכל והשתייה זרק אותם על הארץ, רוקן את כיסיו ואזק אותו באלימות. לטענתו, לא הסביר לו הנער מדוע עשה את שעשה ולא הודיע לו שהוא מעוכב או עצור, אלא רק טען שהוא שייך לבילוש בתחנת זבולון. לאחר שהתובע הודיע שאיננו מסכים לכבילה, הזעיק הנער תגבורת למקום ואז הגיעו שלושה שוטרים, אשר הודיעו לו שהוא חשוד בהתפרצות, חבטו בראשו, אזקו אותו, נטלו ממנו שעון, ארנק ומעיל שהיו ברשותו והובילו אותו לתחנת משטרת זבולון, שם עוכב לשווא כ-4.5 שעות עד שהובא בפני חוקרת. החוקרת העליבה אותו בכך שאמרה לו שהוא חולה נפש ושהיה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי. בהמשך לטענתו, לקחה ממנו החוקרת בברוטאליות דגימת D.N.A וטביעות אצבע. במהלך החקירה החל להרגיש לחצים בחזה, אך למרות בקשתו, סירבה החוקרת להזעיק עבורו רופא. במהלך החקירה הוא נותר אזוק בידיו ורק לאחר שהיומנאי אמר לחוקרת שהוא מכיר אותו, שוחרר מאזיקיו. לבסוף, בעקבות התערבותו של פקד משטרה שהכיר אותו, שוחרר בערבות, על אף שהחוקרת ביקשה להמשיך ולעצור אותו. בנוסף, כאשר שוחרר, לא הוחזרו לו השעון והארנק שנלקחו ממנו.
בעקבות כל הנ"ל הוא נאלץ לפנות מיד עם שחרורו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים רמב"ם, ולעבור סדרת טיפולים ונגרמו לו, לטענתו, נזקים פיזיים ונפשיים.
3. לטענת הנתבעות התובע נעצר על ידי שוטרים לאחר שהתקבלה הודעת בתחנת המשטרה כי אדם מנסה לפרוץ לתחנת מד"א בחוץ קריית חיים, השוטרים שהגיעו למקום ונוכח עדותו של האדם אשר התקשר למשטרה וכן העובדה כי התובע זוהה ע"י אותו מודיע, קם חשד סביר כנגד התובע כי הוא זה שביצע את התפרצות. התובע סירב לשתף פעולה ולפיכך, נעצר, נאזק, והובא לחקירה בתחנת המשטרה. בתום חקירתו שוחרר בערובה. לטענת הנתבעים, השוטרים פעלו כדין על פי סמכות שהוקנתה להם בחוק ולטענתם הם לא השתמשו בכוח ולא היכו את התובע. בנוסף, מכחישים הנתבעים את הנזקים להם טוען התובע.
דיון והכרעה :
4. אומר מיד כי הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא עמד בנטל הנדרש להוכיח את תביעתו.
5. מטעם התובע, העיד התובע עצמו. מדובר בעדות יחידה אשר אין לה כל סיוע נוסף. נוכח האמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין, מה גם שעדות של התובע הותירה רושם בלתי מהימן. העדות הייתה מבולבלת, לא קוהרנטית, נדמה כי התובע מנסה להעצים את האירוע וכן התגלו בעדותו סתירות מהותיות, הן לגבי נזקיו הנטענים והן לגבי אופן התרחשות האירוע עצמו. עוד יצוין, כי גם ההודעה שמסר התובע במשטרה (נ/6) היתה מבולבלת מאוד.
כך למשל, בתצהיר עדותו הראשית העלה התובע לראשונה טענה כבושה, כי המתנדב נגע בו באזורים מוצנעים ואינטימיים. טענה זו לא הופיעה ולו במרומז במסמך כלשהו שהוגשו ע"י התובע הן במסגרת תביעה זו והן במסגרת התלונה שהגיש התובע למח"ש.
בתובע לא נמצאו כל סימני חבלה בראשו, וזאת למרות עדותו כי ששלושה שוטרים חבטו בו בראשו (לרבות נגיחה), וכך אף עולה ממקרא תוכן התעודות הרפואיות שהוצגו. טענה זאת אף לא פורטה בתצהיר תשובות לשאלון עליו השיב התובע ואשר בו התבקש לפרט את כל פגיעותיו, הפגיעה בראשו לא אוזכרה, ולמרות שפורטו פגיעות אחרות.
בנוסף, התובע ניסה להסתיר קיומו של רקע נפשי, וזאת על אף קיומן של ראיות בעניין, כמפורט להלן.
זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע כי הינו אדם חולה ולפיכך, אינו יכול לזכור דברים שטען בערעור על החלטת קצין התגמולים בשנת 2010.
נוכח כל אלה מצאתי, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים כלשהם בהסתמך על עדותו של התובע.
6. מנגד, מטעם הנתבעים, העידו השוטר גל אורן, המתנדב ויציאסלב סימשקו והחוקרת מיכל זמיר. עדויותיהם היו מהימנות ולא נמצאו ביניהן סתירות מהותיות. בעיקר בשים לב לכך שחלף זמן רב מיום האירוע ועד למתן עדותם, ולכך שכל עד העיד בהתאם לתפקיד אותו מילא במסגרת האירוע, ובשינויים המחייבים בהתאם לאינטראקציה שהייתה לו עם התובע במסגרת מילוי תפקידו.
7. השוטר, גל אורן והמתנדב אשר עצרו את התובע, העידו כי עובר לאירוע נשוא כתב התביעה, התקבלה במשטרה תלונה על התפרצות לתחנת מד"א, בחוף הים של קריית חיים. עם הגעתם של השוטרים לזירת האירוע הכווין המודיע את השוטרים לעבר התובע והצביע עליו כחשוד בהתפרצות. השוטרים הזדהו בפני התובע, וביקשו לעצור אותו לנוכח החשד לביצוע עבירה, אך התובע סירב לשתף פעולה.
ראוי לציין, כי אכן בסופו של יום התגלה כי תחנת מד"א בחוף הים כלל לא נפרצה. עם זאת, נוכח העובדות כאמור, אין בכך כדי לשלול קיומו של חשד סביר שהיה קיים באותה עת, אשר הצדיק את מעצרו של התובע והקנה לשוטרים סמכות לעכב אותו לחקירה, ומשלא שיתף פעולה לעצרו ולהובילו לחקירה בתחנת המשטרה.
בניגוד לטענת התובע כי המתנדב היה זה שעצר אותו, הרי שמעדותו של השוטר גל אורן עולה כי אין ממש בטענה זו. אוסיף עוד לעניין זה, כי גם אם היה זה המתנדב שאזק את התובע בפועל, אינני מוצא בכך פסול. עצם הפעולה הפיזית של האיזוק על ידי המתנדב אינה מלמדת על הפעלת סמכויות שאינן מוקנות לו. מפעיל הסמכות היה השוטר, אשר היה מוסמך להורות לפקודים לו כיצד לשמש כזרועו הארוכה.
נוכח כל אלה אני קובע כי הייתה קיימת בזמן הרלוונטי עילת מעצר והתובע נעצר כדין.
8. מעדויות השוטר והמתנדב, שכאמור קיבלתי כמהימנות, עלה כי לצורך הפעלת סמכות המעצר והאיזוק, נדרשה הפעלת כוח מינורית שהתמצתה בפעולת האיזוק בלבד. לא מצאתי ממש בטענות התובע כי הוכה על ידי השוטרים והמתנדב או כי ננקטה נגדו אלימות כלשהי מצידם.
חיזוק למסקנה זאת מצאתי בתעודת חדר מיון אשר ניתנה שעות ספורות לאחר האירוע.